חומות
בשנות ה־90, השתתפתי באופן קבוע במפגשי תפילה שבהם התפללנו למען האומה שלנו. בכל מפגש
, המנהיג היה קורא את הפסוק המוכר מדברי הימים ב' 7:14:
"וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם, וְיִתְפַּלְלוּ וִיבַקְשׁוּ אֶת-פָּנַי, וְיָשׁוּבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעָה; וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן-הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם, וְאֶרְפָּא אֶת-אַרְצָם."
השתמשנו בפסוק הזה כבסיס לתפילה שלנו—הכּנעַנו את עצמנו וביקשנו את פני אלוהים. אך באחד המפגשים שאלתי את אלוהים: "אנחנו פועלים לפי השלבים בפסוק הזה—אז מה חסר?"
הרגשתי שאלוהים לוחש: "אתם לא מחבקים את שירות הפיוס."

שנים לאחר מכן, ב־2006, כשהייתי בסין כדי להביא הביתה את בתנו, הרגשתי שאלוהים מדבר שוב:
"לפני שהחומות יפלו בערים שלכם, הן חייבות קודם ליפול בתוך הכנסייה."
לאורך השנים, אמת זו הפכה לברורה יותר—רק דרך חיבוק שירות הפיוס נוכל להפיל את החומות הפנימיות: חלוקה, גאווה, חוסר סליחה.

I) תנו לחומות ליפול בכנסייה תחילה

לפני שהחומות יפלו בעולם האבוד, עליהן ליפול בכנסייה.
חומות של חלוקה חברתית ותרבותית—מיעוטים שמרגישים חסרי ערך, לבנים שחשים אשמה ובושה.
חומות של פערים כלכליים—בין עשירים, מעמד בינוני, ועיניים. אך האמת נותרת: כולנו שווים למרגלות הצלב. אנו דומים הרבה יותר ממה שאנו חושבים.
יש להדגיש את מה שמאחד אותנו.

איננו זקוקים לעוד תוכניות—אנו זקוקים לעוד אור.
אלוהים רוצה להאיר אותנו, אך החומות שלנו—הסגירות שלנו—חוסמות אותו.
כמו בני ישראל התגעגעו למצרים, אנו לעיתים משתוקקים למערכות שמסדירות התנהגות במקום לשנות לבבות.
הקריאה היא להתמקד במה שאלוהים עושה בקרבנו—not במה שנראה לנו חסר. נקראנו לסיפוק.

II) שירות הפיוס

כיצד נופלות החומות בכנסייה? דרך חיבוק שירות הפיוס.

שירות הפיוס נמצא ב־2 קורינתים 5:18–21:
"והכל מאלוהים, אשר השיב אותנו אליו דרך ישוע המשיח, ונתן לנו את שירות הפיוס… ואנו שליחים של המשיח, כאילו אלוהים מבקש דרכנו—אנו מתחננים בשמו של המשיח: התפייסו עם אלוהים."

שירות הפיוס ניתן לכל המאמינים.
זהו שיתוף העדות שלנו—כיצד אלוהים הציל אותנו מעצמנו ומחטאינו.
כאשר אנו משתפים את עדותנו, זהו אלוהים, דרך רוח הקודש, שמתחנן עם העולם האבוד: התפייסו עם אלוהים.
שגם הם יכירו את ישועתו, סליחתו, שלום איתו, טיהור מהחטא—שהם אוהבים באמת.
ישוע לקח את חטאינו כדי שנוכל להיות צדקת אלוהים בו.

לפעמים, כשליחים של ישוע המשיח, אנו נקראים להיכנס למרכזו של מצב—אדם שנפגע על ידי נוצרי או כנסייה.
נקראים לבקש ממנו למחול—כדי שיחזור אל אלוהים או יתחיל מערכת יחסים עם האב דרך ישוע.

איגרת פילמון היא דוגמה נפלאה לשירות הפיוס.
פאולוס כותב מכתב בשמו של אונסים, עבד נמלט, לבעליו פילמון—ובאמצעות אהבה (לא בכפייה) מבקש ממנו לקבל את אונסימוס חזרה כאל.

במשיח, אנחנו אחים ואחיות—בלי קשר לחטאים עברו או להבדלים בהווה.
עלינו ללמוד לראות זה את זה בעיני המשיח—באהבה ובחסד.

אנו נקראים ללכת בסליחה—כפי שישוע ציווה.
אבל לפעמים אנו זקוקים לעזרה מאח או אחות במשיח.

האחדות בכנסייה היא הכרחית—כדי להשפיע על העולם.
אף אדם או קהילה אינה יכולה לעשות זאת לבד.
יש להדגיש את האחדות—הקונספט של "קבוצת אלוהים".
אנחנו זקוקים זה לזה.
יש לראות זה את זה דרך עדשה מקראית.

כוחה של הבשורה הוא מסר של סליחה ופיוס.
דרך ישוע—יחסינו השבורים עם אלוהים נרפאים.
ועכשיו אנו נקראים להעניק את הריפוי הזה לאחרים—במיוחד לאלו שפגעו בנו.

• חפש שלום—not הצדקה אישית.

• אל תגן על מעשיך—התנצל על חלקך בפגיעה.

• אהוב אחרים באמת—not מתוך חובה, אלא מתוך חמלה.
  כאשר אנו מראים אהבה כנה—אלוהים יכול לפעול בלבבות.

מערכות יחסים שבורות פוצעות לא רק את הכנסייה—הן מצערות את האב.
(הורים, אתם מכירים את הכאב כשילדכם חולקים זה על זה.)
בואו נרדוף אחר פיוס—בענווה, חמלה וחסד.

בואו נבנה מערכות יחסים על כבוד הדדי ואהבה—not על מערכות הפרדה עולמיות.
ככל שתרדוף אחר ריפוי ושיקום—אלוהים יפיל את החומות שבתוכנו ובתוך כנסיית, יכין אותנו להשפיע על העולם דרך שירות הפיוס שלו.

III) הריסת החומות שלנו

כל אחד מאיתנו חייב לאפשר לאלוהים להרוס את החומות שבלבו.
נשבח אותו לא רק כשהוא עונה "כן"—אלא גם כשהוא אומר "לא".
כי בכל דבר—הוא מעצב אותנו, כדי שהאור יזרח דרכנו, בחסד—שהעולם יראה את ישו.

שינוי זה הוא תהליך—קידוש—not רגע אחד.
החומות שלנו מעכבות את תנועת אלוהים בחיינו מאפשרות לנו להצדיק התקפות על אחרים.

לכן אני שואל:
האם אתה באמת רוצה לראות את החומות נופלות בכנסייה—כדי שיפעלו גם בעולם הפצוע?
או שאתה מרגיש נוח יותר לאחוז בצדקה העצמית במצב הקיים?